לעתים קרובות אומרים כי נהיגתו של אדם משקפת את אישיותו. אדם יהיר ינהג בפראות, אדם עצור ומהסס יהיה עם רגל על הברקס גם כאשר אין צורך, אדם “מעופף” ינהג ללא קשר מלא למה שמתרחש סביבו וכך הלאה. האם מה שקורה בכבישי ישראל משקף את תרבותנו כעם? האם בנהיגתנו באים לידי ביטוי הלחצים והמתח בהם שרויה בשנים האחרונות החברה הישראלית?
מרכיב מרכזי בתפיסת העולם של התרבות הישראלית מבוסס על נקודת המוצא לפיה אם אני לא נותן לשני אני מרוויח. או אני או הוא. רק ע”י החלשת או בלימת השני אני יכול לזכות. למעשה מדובר בעקרון הקרוי “משחק סכום אפס” zero sum game, ולפיו פלוס של צד אחד ומינוס של הצד השני מתאזנים לאפס. זו התפיסה שאותה מכנים בשפה המקצועית lose – win. הנחת המוצא שלה שעל-מנת ליצור מקסימזציה של הרווח שלי אני חייב לגרום לכך שהצד השני יחסם, ישיג פחות. שני הצדדים פועלים האחד כנגד השני.
זו התפיסה השכיחה והמובילה כיום, בעיקר בחברה המערבית-קפיטליסטית, ובודאי בישראל. נדמה לנו שכל סיטואציה של מו”מ וקונפליקט מחייבת אותנו להיכנס למאבק כנגד הצד השני, ובמטרה להביסו, אחרת האינטרסים שלנו יפגעו. אנחנו חיים בעולם של תחרות ולכן נדמה לנו שתחרות היא הדרך הנכונה. זה הדפוס השכיח בעסקים, בפוליטיקה, בקהילה, ואפילו ביחסים זוגיים. הדפוס הזה מוביל לפתרונות אלימים, כפייה ומלחמות, למרות שיש לו גם היבטים מאד מעודנים ושאינם נראים אלימים. זו התפיסה המובילה גם בכבישי ישראל. אם מישהו “חתך” אותי אחתוך אותו בחזרה ולא אצא פראייר. אם מישהו נוסע מולי בחשכה באורות גבוהים ולא מחליף אותם למרות שסימנתי לו, אעבור גם אני לאורות גבוהים.
לרוב אין אנו לוקחים בחשבון שכאשר אנחנו פועלים ומגיבים בגישת ה- lose -win., התוצאה הסופית הינה של של lose -lose, כלומר שני הצדדים יוצאים מן העניין בהפסד. הדוגמא הקלאסית הינה של צומת פקוקה שכולם נדחפים אליה ולא מאפשרים לאחרים להיכנס, וכך נוצר פלונטר שלוקח זמן רב להשתחרר ממנו. והרי זו פגיעה באינטרס המרכזי של כל הנהגים המעורבים, שהוא מעבר מהיר של הצומת והמשך הנסיעה.
מדובר בפעולה שהיא אוטומטית, כמעט ללא בחירה ושליטה שלנו. זה באינסטינקטים, בחינוך, בכל רובדי החיים. לעתים, כאשר אין כל ברירה ומדובר בסיטואציה הישרדותית, הרי שגישה זו חיונית. אולם הנטייה שלנו (בהכללה גסה) להפוך כמעט כל סיטואציה להישרדותית, ובעיקר על הכביש. הבעיה שבכביש זה מסוכן.
האלטרנטיבה הינה התפיסה המוגדרת כ- win – win. אנחנו מאמינים, שבמו”מ ובקונפליקט שני הצדדים יכולים לצאת מרוצים, “מורווחים”. מהות התפיסה אומרת כי על-מנת ליצור מקסימיזציה של הרווח שלי, אני חייב לאפשר גם לצד השני לממש את מירב הצרכים והאינטרסים שלו ולאפשר מקסימיזציה של הרווח שלו. גישה זו חיונית במיוחד במערכות בהן יש רמה גבוהה של תלות הדדית: במשפחה, בעבודה, בקהילה ועל הכביש.
הדינמיקה באלטרנטיבה הזו מאופיינת בשיתוף פעולה של הצדדים להתמודדות ולפתרון בעיה משותפת, כאשר האנרגיה מושקעת בתקיפת הבעיה ולא בתקיפת השני. על מנת ליישם גישה זו בכביש נהג נדרש לתשומת לב ולערנות לגבי מה שקורה סביבו. הוא חייב להיות באינטראקציה שיתופית עם סביבתו. זה מחייב למשל שכאשר אני מתכוון לפנות, אדאג לאותת במטרה שנהגים אחרים יזהו את צרכי ויעדי וכך אמנע מעצמי ומהם סכנה כלשהי. מרבית הנהגים הישראליים לא רואים כל צורך לאותת לאחרים על כוונותיהם. גישה זו מחייבת את הנהג להיות בתשומת לב מאד גבוהה לכל הנהגים בטווח מסוים סביבו, ולהיות כל הזמן עסוק וערני לגבי כוונותיהם, כמו גם צורכיהם. אין ספק שכך ימנעו תאונות רבות.
הקושי המרכזי במימוש תפיסה ה- win-win מעבר לכשל התרבותי, נובע מכך שנהגים רבים נוסעים במעין “בועה”. ככל שכלי הרכב גדולים יותר, ממוזגים יותר, עם מערכות סטריאו חזקות יותר וחלונות כהים, נראה כי אנחנו נשבים בקונספציה שאנחנו לבד על הכביש, ששום דבר לא יכול לגעת או להפריע לנו. אנחנו פחות ופחות עסוקים במה שקורה מסביב, ולכן מופתעים לחלוטין כאשר אנחנו מוצאים את עצמנו לפתע עמוק בתוך הפגוש האחורי של הרכב שלפנינו.
גורמי ההסברה והאכיפה נוטים להתמקד בשנים האחרונות בנושא המהירות. מבלי להיכנס לניתוח מגמה זו, כל נהג מנוסה שנמצא הרבה על הכביש יודע כי תאונות ו”כמעט תאונות” רבות הינן תוצאה של תרבות הנהיגה ומה שמוגדר לרוב כ”גורם האנושי”. המהירות מגבירה את מרכיב התוצאה ההרסנית של כל אירוע כזה, אולם אין היא מהווה את הגורם. לצורך שינוי הגורם לתאונות יש לעבוד על תרבות הנהיגה בישראל, ולשנות אותה בכל דרך אפשרית.